תמונת מצב | קורונה והעולם המתפתח

מאמר שיתופי עם מיטב מובילי הדעה בישראל

מאי 2020

בחודשים האחרונים אנחנו מתמודדים עם מציאות חדשה ומורכבת של חיים בצל הוירוס. נגיף ה-Covid-19 המתפשט- מציב את העולם הגלובלי מול אתגרים רבים, שככל הנראה ימשיכו להשפיע גם הרבה לאחר העלמות המגיפה. 

חיי היומיום שלנו השתנו בצורה חסרת-תקדים, החל מהגבלות בחופש התנועה שלנו ועד להתמודדות עם אי-יציבות כלכלית. המגיפה הינה גלובלית ומשפיעה על כולם, מעמיקה את הפער ואי-השוויון בין מדינות העולם המפותח (המכונות גם: “העולם הראשון”, “העשיר”, הצפון גלובלי” ועוד) לבין מדינות העולם המתפתח (המכונה גם: “דרום גלובלי”). 

דווקא בשיח על חוסן ומשברים, החוסן הכלכלי במדינות אלו נמוך משמעותית ועל כן הפגיעות מהשלכות המגפה גבוהה יותר. 

המאמר יעסוק בהשפעת מגיפת הקורונה על העולם המתפתח. לקחנו כמקרה בוחן את מדינות אפריקה והדוגמאות המוצגות במאמר מתייחסות לכך. ניתן למצוא דמיון רב בין המציאות באפריקה אל מול למדינות מתפתחות נוספות. 

קולות מגוונים פעילים ומקיימים עשייה ענפה לקדם סיוע הומניטארי ופיתוח בינלאומי ישראלי במדינות מתפתחות. קהילת SDG ישראל, כגוף המקדם שיח ושותפות מגוון בעלי עניין, חבר למספר ארגונים ומובילי דעה, לאיסוף והנגשת ידע, לכדי יצירת המאמר הנ”ל על הקורונה והעולם המתפתח. תודתנו לשותפים ולארגונים שלקחו חלק ביצירה, הרשימה מוצגת בסוף המאמר.

א.     אתגרי התמודדות עם הקורונה בעולם המתפתח

אנו מחוברים יותר מבעבר בשרשראות הדוקות המשפיעות על אזרחים, חברה וסביבה. היום יותר מתמיד כלל המדינות מנסות למזער את כמות הנדבקים ולשמר את המשק. עבור המדינות המתפתחות המציאות קשה ומורכבת יותר, בשל מספר סיבות: בריאות, תנאי מחייה ומגורים, Wash, תפיסות תרבותיות ועוד. בואו נצלול: 

1.    אתגר מבני

אם נתבקש לדמיין עיר טיפוסית במזרח-אפריקה למשל, כנראה שרובנו נצייר תמונה של עיר צפופה ורועשת, נתיבי-תחבורה  סמי-סלולים, מערכת ביוב פתוחה, וכיו”ב. ואכן, ברוב המדינות המתפתחות, קהילות שלמות סובלות ממחסור תמידי של תשתיות ושירותים חיוניים בסיסיים. חוסרים אלו נוגעים בכל הרמות: טכנולוגי, רפואי, סניטציה, מים ועוד. מצב המערכות הרעועות מלכתחילה במדינות המתפתחות, מודגש פי כמה בזמנים של מגיפה עולמית, והפער בין העולם המתפתח לעולם המערבי הולך וגדל.

היקפי הציוד במערכת הבריאות של העולם המתפתח מספרים את הסיפור: 40 מכונות הנשמה במלאווי (21 מיליון נפשות), לעומת אלפי מכונות בישראל (כ-9 מיליון נפשות). אנחנו יכולים לראות כי כמו שאר העולם, העולם המתפתח חווה את אותו משבר, אך בסדרי גודל אחרים. 

מדובר במדינות שמלכתחילה מערכת הבריאות שלהן חלשה יותר: מערכת הבריאות מתמודדת באופן תדיר עם שלל מחלות מדבקות אחרות, ונמצאת במחסור תקציבי ומבני כבד. מה שמקשה על מתן שירותי בריאות בסיסים לכל האזרחים. יש חשש מהותי לקריסה תחת העומס. בדומה לעולם המערבי, גם מדינות מתפתחות מתמודדות עם מחסור בציוד מגן, במחסור בבדיקות, במיטות לחולים (מס’ מיטות לאלף נפש), במכונות הנשמה ועוד.

נגישות לטיפול רפואי גם היא בעייתית: יחס התושבים לטיפול בריאותי (health seeking behavior) שונה במהותו. במדינות מתפתחות רבות מעל 50% מהאוכלוסייה היא אוכלוסייה כפרית, ומרכזי הבריאות נמצאים בערים הגדולות. התוצאה: מרבית הציבור שגר באזורים מרוחקים צריך להתנייד שעות וימים ארוכים לקבלת מענה רפואי. לכן הרבה מהתושבים מוותרים על המסע מראש. 

הודו למשל, הכריזה על סגר ועוצר מחמירים, מהלך שהוביל להגבלה על חופש התנועה. הגבלות אלו גרמו לכך שגם לתושבים הרוצים לקבל מענה רפואי הולם, אין אפשרות לקבלו.  במדינות רבות אין ביטוח בריאות לאומי ולכן הגישה לשירותי בריאות היא בתשלום, חסם נוסף המונע מאחוזים ניכרים לפנות לשירותי בריאות בשל היעדר משאבים כלכליים.

בתחום ה-WASH: מים, סניטציה, והיגיינה-יש מחסור אדיר בתשתיות באזורים מסוימים  . לכ-700 מיליון אנשים אין גישה למים. על נשים וילדים לצעוד קילומטרים רבים עד לנקודת המים הקרובה. מסיבה זו, קיים קושי מהותי לעמוד בדרישות של שטיפת הידיים והימנעות מהתקהלות סביב נקודות איסוף מים.

בעיה נוספת קשורה לתנאי המגורים – אוכלוסייה עירונית אשר גרה בשכונות הצפופות, ב”סלאמז” או בתנאי- דוחק אחרים אינה יכולה לתרגל בידוד חברתי, כך הסיכוי להדבקה עולה.

2.   אתגר תודעתי -תרבותי

כשניגשים להתמודדות עם המגיפה במדינות מתפתחות, צריך לקחת בחשבון גם את הפן התרבותי-קהילתי ואת הנגישות לידע. תקשורת והפצת ידע לאזרח היא קריטית: הבנה של מה הם ערוצי התקשורת הקיימים עם הקהילות, ואיך ניתן לספק את המידע המהימן ביותר? 

ווטסאפ, מייל…בעולם המתפתח יש ערוצי הפצת ידע אחרים, חלקם תלויים במבנים קהילתיים. היכולת להתאגד ולהעביר מידע מאוד נפגעת בעת התפרצות מגפה והגבלת התנועה, וקשה לדברר את המידע, חרושת שמועות ופייק ניוז עולות ומתפשטות. היכולת לאמת מידע או להפריכו מוגבלת. בעיה משמעותית המקשה מאוד על ההתנהלות, במיוחד שחלק לא מבוטל מהאוכלוסייה לא מחוברת לערוצים דיגיטליים.

במדינות מתפתחות רבות בולט גם חוסר אמון הציבור בשלטון והממשל. דוגמא לכך היא טנזניה, שבה השלטון לא מפרסם מידע על מספר הנדבקים המעודכן וטוען כי הבדיקות לא תקינות ולא אמינות, אזרחי טנזניה וארגונים שונים נאלצים להתמודד בהעדר הנחיות ברורות ומידע אמין ושקוף על מצב התפשטות המחלה במדינה.

חשוב לציין גם את אופי החיים של מרבית האוכלוסייה בעולם המתפתח. מרבית התושבים חיים מהיד לפה, בתנאי מחייה ורעב, חייבים לצאת לעבוד כדי להביא אוכל למשפחה ולשרוד. לכן, במקרים רבים עדיין מתקיימת עדיין תעסוקה מרובת-משתתפים: חקלאות, מפעלי תפירה, מפעלי ציוד מגן בריאותי, תחנות מיון קפה ועוד. רוב האנשים מעדיפים להסתכן בהידבקות בקורונה, הנחשבת כמחלה עמומה ולא מוכרת, מאשר לגווע ברעב.

3. סיבות לאופטימיות

התמונה מורכבת והפער ברור. אז איך בכל זאת אפשר לנצל את המאפיינים של המדינות המתפתחות כדי למזער את ההידבקות, ולפעול למען שיקום?

א.  ניסיון העבר במגפות והתמודדות עמן: מערכות הבריאות במדינות המתפתחות מתמודדות עשורים רבים עם נטל של איידס, שחפת , מלריה, אבולה ושאר מחלות מדבקות. הם מנוסים וערוכים. בין השנים 2000-2015 הצהירו על מטרות הפיתוח למילניום הMDGs, יותר מחצי מתוך המטרות עסקו בסיוע עולמי למזעור המגפות. כך שלמרות שהקורונה מהווה אתגר חדש, מערך התמודדות עם מחלות מדבקות בעולם המתפתח קיים ופועל בהצלחה. כמובן שההתנהלות הינה שונה ממדינה למדינה במידת היעילות והמקצועיות, אולם ככלל, מערך ההתמודדות עם מחלות מדבקות מסודר. שרשרת התפעול והנעת התקציבים כבר הוכיחו הצלחות עבר. 

כך לדוגמה בתקופה הנוכחית, אביב 2020 במערב אפריקה, מדינות מיהרו ליישם את הלקחים ממשבר האבולה בשנת 2014:  תגובה מהירה מאוד של הממשלות, סגירת גבולות ושמיים, מדידת חום לנוסעים הנכנסים, גיוס המנהיגים המקומיים לעזרה בהפצת מידע אמין , ועוד.

ב. מבנה קהילתי -כפרי: אחוז גדול מהאוכלוסייה בעולם המתפתח מתגורר באזורים כפריים. היות והמגפה הגיעה מבחוץ ולרוב מתפשטת תחילה בערים , לוקח זמן עד להגעתה לכפרים. לכן ייתכן וקל יותר לשלוט על התפשטותה. כמו כן בכפרים האינטראקציה היא יותר קהילתית: כמעט ואין מגע עם אנשים מן החוץ, ההתיישבות מרווחת יותר ביחס לערים.

ג. אוכלוסיה צעירה: תוחלת החיים בעולם המתפתח דיי נמוכה, האוכלוסייה צעירה באופן יחסי. באפריקה, הגיל החציוני הינו 19.7. המגפה פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות יותר ובזקנים, ולכן במדינות המתפתחות סיכוי התמותה מהמגיפה קטנים יותר.

ד. שלטון ריכוזי: במדינות מתפתחות רבות שורר שלטון דיקטטורי-אוטוריטרי, ייתכן שצורת שלטון  זו, לצד האתגרים של ריכוזיות שלטונית , מביאה עימה יתרון יחסי המאפשר ציות האוכלוסייה לנהלים. הדבר תורם לצמצום ההתפשטות וההדבקה.

ב.  השפעות על העולם המתפתח

פרופ’  צבי בנטואיץ’,  רופא, אימינולוג,  ומייסד ארגון נאלא מדגיש: “אנו עדיין לא יודעים לחזות איך תתנהג הקורונה בעולם המתפתח, ישנן מגוון גורמים משפיעים בהם סביבה, גנטיקה ועוד.  צריך לזכור שההבדלים בין דרום מזרח אסיה לבין  אירופה גדולים. 

ישנה הטיה, אנו משתמשים במודל מערבי בעולם המתפתח ומניחים שהמגפה תנהג באופן דומה. גורמים מבדילים מאותתים לנו לשים לב להנחות היסוד שלנו. קיימים אתגרים קריטיים שחייבים לקחת בחשבון כשמדברים על מדינה כמו אתיופיה למשל. אמנם אכן אי אפשר לדעת בוודאות מה תהיינה השפעות המגפה על העולם המתפתח, 

אך כן ניתן ללמוד מאירועי העבר והתגובות כיום על ההשלכות הצפויות – מיידיות וארוכות הטווח של הקורונה:

בריאות:

כיוון שהמגיפה הינה משבר אפידמיולוגי רחב ממדים, אנחנו רואים לצד תקציבי חירום יעודיים למחלה (מאת הבנק העולמי, קרן המטבע העולמית) תנועה אדירה של תקציבים בינלאומיים אחרים המוסטים למלחמה במגפה, בעוד שתחומים אחרים נדחקים הצידה. ברמה המדינית ניכר שהפעילות בטווח הקצר מתמקדת בניקיון והיגיינה, חינוך לשטיפת ידיים, אספקת ציוד מגן וכו’. לדוגמא: ארגון נאלא הקימו עמדות שטיפת ידיים באתיופיה המופעלות על ידי תנועת הרגליים. 

כיום חלק מהתקציבים שאינם קשורים לבריאות מוקפאים. ממשלות וארגונים בינלאומיים ממוקדים בטיפול במשבר הבריאותי והשלכותיו המיידיות. תקציבים שהיו עתידים להיות מושקעים בפיתוח של תחומים כגון חקלאות, דיור, וחינוך  הוקפאו או הוסטו לטובת תגובה למשבר. לתנועות תקציבים אלו תהיינה השלכות ארוכות טווח בהמשך.

ד”ר  רעות ברק-וויקס,  ראשת תוכנית גלוקאל לפיתוח בינלאומי באוניברסיטה העברית,  טוענת: “להשפעות עקיפות, כמו למשל משבר כלכלי-יש פוטנציאל להיות בעלות משקל רב יותר מאלו הבריאותית”

מזון:

האו”ם מתריע על מחסור במזון, יש ירידות דרמטיות בסחר, וכך גם בסחר במזון. כל המדינות מייבאות מזון וחלק ניכר מהן גם מייצאות מזון. ניתן לראות שיש אזורים גדולים בהם היבוא צומצם משמעותית, והוביל לעליית מחירים ואינפלציה במוצרי מזון. במעגל כזה: מחירי המוצרים הקיימים עולה דרמטית, ומצמצם את יכולת האוכלוסייה לרכוש מזון. העניין חמור יותר בשווקים בהם אין בהם פיקוח. בנוסף, באזורים בהם קיים סגר, לחקלאים אין יכולת לעבד את האדמה שלהם ולייצר להם מזון (עבודה חקלאית דורשת התקהלות), לצד קשיים בשינוע של תוצרת. המעגל ממשיך ומחריף. 

חינוך:

להפסקת הרצף הלימודי השפעה הרסנית על הילדים בעולם המתפתח. מדינות רבות הנהיגו סגר ועוצר, תלמידים רבים נשארו ללא מסגרת לימודית. להבדיל ממציאות בה לרוב הבתים יש מחשב אחד או יותר, במדינות המתפתחות הלמידה מרחוק מורכבת ליישום בהעדר תשתית דיגיטלית ומשאבים. ברואנדה למשל הלמידה נעשית דרך הרדיו. להפסקת הלימודים מתווספים הסיכונים של: השפעה על בריאות נפשית,  חוסר בהזנה לילדים רבים בעולם שנסמכים על ארוחה חמה במוסד החינוכי,  עלייה באלימות במשפחה ועוד. קיים חשש כי למעשה הרצף הלימודי יקטע ברמה כזאת שלא ניתן יהיה לגשר על הפערים וילדים “יפסידו” שנת לימודים שלמה במידה והסגר ימשך עוד זמן רב.

משבר כלכלי:

הביקוש למשאבי טבע ירד ועימו גם המחירים. כלכלות מבוססות משאבי טבע (נחושת, נפט וכו’) חוות קריסה. באנגולה למשל, 90% מהתוצר מבוסס נפט! כעת הכלכלה האנגולית במצב קריסה.  ההנחה היא שהמשבר הכללי הנוכחי יגרום למשבר של 2008 להחוויר לעומתו ויוסיף עוד עשרות מיליוני עניים, ורעבים בעולם.

מזל רנפורד, יועצת בכירה לפיתוח בינלאומי ב- International Council of women, מוסיפה: “ברור שכל העולם ייתמודד עם הבעיה של צניחה בצמיחה הכלכלית, אך העולם המתפתח יסבול ממנה יותר, מאחר, והרבה תוכניות פיתוח מושתתות על סיוע חוץ ומענקים נדיבים של מדינות תורמות, שמטבע הדברים יוקטנו בעקבות המשבר העולמי.”

אז מה צופן העתיד לעולם הסיוע ההומניטרי והפיתוח הבינלאומי  בעולם המתפתח בעידן הפנדמי?

שתי מגמות סותרות לכאורה צפות על רקע המשבר:

1. גלובליזציה כמענה:

מגפה חוצה גבולות מחייבת מענה חוצה גבולות. ממחישה את החשיבות של שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי. מתגבשות וזמות שיתוף שונות, ממשלתיות ולא ממשלתיות, בתחומים כגון חדשנות ומחקר ופיתוח לניטור, בדיקות, איבחון הקורונה ועוד.

2. התכנסות כמענה:

סגירת הגבולות. המדינות דואגות לעצמן מבחינת גבולות והגבלת יצוא, קיימת תחרות על תרופות ומשאבים חיוניים אחרים, והבסיס למענה היא ברמה המקומית-לאומית.

עינב לוי, מנהל בית-הספר הישראלי לסיוע הומינטרי, מאמין כי: “המשבר הנוכחי הוכיח לכולם שהגלובליזציה משפיעה. כמו שההודים קוראים לזה: מגיפה של המערב. הגלובליזציה היא שהביאה והעבירה את המגפה, והנפגעים הכי קשים הם האזרחים במדינות מתפתחות שאין להן משאבים להתמודד עם סדר גודל כזה של מגיפה.

בהקשר הזה, הגלובליזציה נכשלה כי המענה ניתן ברמה מדינית. אין רמה אירופאית או פעילות בינלאומית מלבד חלוקת ידע. המענה מתבצע ברמת המדינה. התגובה של גרמניה שונה מצרפת. כל מדינה מגיבה פנימה.  גם אצל המדינות המתפתחות, את המענים יש לתת ברמה המקומית.”

יוסף ג’ליל, יועץ לפיתוח בינלאומי, מוסיף: “כיום אנו רואים מצב שבו כלכלת העולם קורסת ומדינות רבות מלוות כסף באופן חסר תקדים רק כדי לשרוד. יש נטייה למדינות מתפתחות לקצץ מתקציבי הסיוע החיצוני בזמני מיתון ולכן, אני מניח שמדינות רבות הזקוקות לסיוע חיצוני והעמותות הממונות ע”י תקציבים ממשלתיים, ייפגעו מהתופעה הזו באופן ניכר. המעבר לא יהיה קל, אך יש אפשרות שהנסיגה של סיוע חיצוני תוביל למצב שבו מדינות מתפתחות יתחילו לממן פרויקטים הקשורים לפיתוח קהילתי בעצמן. מדובר ביותר אחריות מקומית ופחות תלות על תקציבים של מדינות  מפותחות”.

אכן, גישת ההתכנסות פנימה מחייבת רתימה של השחקנים המקומיים במדינות המתפתחות, ונתינת מענה המושתת על יצירה והפעלת מנגנונים פנימיים המנוהלים על-ידי הממשל או האזרחים עצמם.  כלומר, המענה צריך להיות מענה מקומי, ללא התערבות חיצונית, מתוך הקהילה-לטובת הקהילה.

לגבי  נושא המענה ההומינטרי-  אפשר לראות תהליך של קיפול  כוח אדם, והחזרת נציגי הארגונים למדינות הבסיס. הרבה מהפעילות ההומניטרית הוקפאה או בוטלה. או שממשק הפעילות הינו בשלט רחוק. ייתכן מאוד שהמשבר הנוכחי ימשיך לדחוף לכיוון של ניתוק הסיוע החיצוני בהדרגה, מה שיוביל גם לניתוק התלות.

מן הצד השני, יש הרואים בשיתוף פעולה ופעילות הומניטרית בינלאומית כהכרח לצלוח את המשבר.

חגית פרויד סמנכ”לית תוכנית פירס לחדשנות גלובלית: “בגלל שזה משבר גלובלי  שאינו פוסח על אף מקום, לדעתי יש חובה לאמץ את הגישה של גלובליזציה בטווח הארוך. בשבועות הראשונים למשבר ראינו את כל המדינות מתכנסות במרוץ למניעת התפשטות ודואגות לעצמם, אבל אנחנו כבר רואים דוגמאות חסרות תקדים של שיתופי פעולה בינלאומיים, כשסין שולחת מכונות הנשמה לארה”ב. וג’ק מא מייסד עלי באבא תורם בעצמו ציוד מגן ובדיקות למדינות אפריקה כנציג של הכלכלה הסינית. ובמקביל, אני חושבת שמתגברת התובנה שחייב להיות שיתוף פעולה אזורי, כי זה לא יעזור אם רואנדה למשל תעצור את ההתפשטות אצלה, אבל במדינות השכנות יהיה כאוס. לא תהיה אפשרות לייצא ולייבא סחורות, ויש חשש שיהיו גלים נוספים של הדבקות. אז בטווח המיידי אנחנו רואים שכל מדינה צריכה לדאוג לעצמה, אבל כדי שמשבר העולמי יסתיים, בשלב הבא נהיה חייבים לראות שתף פעולה בין מדינות ברמה האזורית והבינלאומית, אחרת המשבר העולמי לא יסתיים.”

ד”ר רעות ברק-וויקס מוסיפה: “ככל שיש יותר מגפות יש יותר הבנה הומנית: שכולנו שווים. לא משנה לאיזה מציאות נולדנו, בגלל העולם הגלובלי כולנו חשופים. זאת הבנה שהיא מאוד חשובה לטווח הרחוק. המודעות תגבר בתקווה שאנשים יבינו, כולנו באותה סירה”.

גישה זו טוענת כי המשבר הוא של כולנו, ואמנם הגלובליזציה היא שגרמה להתפשטות המגפה, אבל היא גם זו שתמצא פתרונות כדי לצלוח אותה.

נכון להניח כי בעידן פנדמי ממושך נהיה עדים לשתי המגמות במקביל, אולם יתכן גם שאחת המגמות תגבר על השנייה. עדיין מוקדם לומר, נכון לכתיבת מאמר זה המגפה עודנה מתחוללת, אבל חשוב לנקוט בצעדים אשר יובילו לצליחת המשבר ולשיקום המדינות והנפגעים בה.

 ג.        פתרונות אפשריים 

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? 

• אילו מנגנונים צריכים לקום כדי לאפשר שיקום וחיזוק החוסן המקומי ?  
• מה ניתן לעשות כדי להיות מוכנים בצורה טובה יותר ליום שאחרי קורונה או למשבר הבא?

1.יצירת מנגנונים פנימיים וגיוס שותפים מקומיים

דורין תורג’מן, מנהלת האופרציה של ארגון נאלא מספרת על החוויות מהשטח: “אנחנו רואים  התגייסות רבה של הקהילה באתיופיה. היה פה אלמנט של פאניקה גלובלית, והמצב חלחל לכל המדינות. מציאות כזו נוטה לגייס אנשים. יש אלמנט חיובי מהמגיפה, ונראית התגייסות של השותפים לצד הקהילה המקומית, ויצירה של מענה פנימי. כשהמשבר יסתיים, יהיה על מה לבנות, ויהיה גם מקום לצמוח. מה פועל כרגע? כן רואים שהפעילות שאנו עושים בארגון: חינוך להגיינה, הסברה, ושליטה במידע, מתקבלת בצורה טובה מאוד על ידי שותפים מקומיים, (CBOs (Community , מוסדות אקדמיים, מנהיגים דתיים ועוד. ברגע שהם מבינים את החשיבות ומקבלים את כל המידע, ישנה קבלה גדולה של הפעילות שלנו.”

משבר הקורונה מדגיש את הצורך ביצירת מנגנונים פנימיים שצומחים מתוך הקהילה: גיוס המשאבים המקומיים, לקיחת אחריות מקומית על ידי ההתגייסות של התושבים, ולבסוף גם שחרור התלות מגורמי סיוע חיצוניים.

 2. טכנולוגיה וחדשנות

 תמר דרסלר, מקימת ארגון Imagine שפועל ביוון, גורסת כי : “בזמני משבר, יש דברים שצריך לקחת מהעולם הישן בתחום הפיתוח והסיוע, כמו: אתיקה, זכויות אדם וכו’. אבל יש הרבה דברים שהם לא היו ישימים ולא יהיו מעולם ישימים, וחייבים לעשות התאמות בשטח לפרוטוקלים של האו”ם ושל Sphere. יותר מזה, זמנים חדשים מצריכים פתרונות חדשים! New times=New Eyes! כל משבר הוא שונה, חייבת להיות כאן חשיבה מחוץ לקופסא. יש הכרח בהבאת פתרונות טכנולוגים  ומיזמים חדשים. המשבר הנוכחי וגם הבא: הוא בידי הדור הצעיר, ובכדי לצלוח אותם- חייבים חדשנות ויוזמה טכנולוגית.”

טכנולוגיה, מדע ויזמות מהווים כלים חשובים לצליחת המשבר ולשיקום מדיני וגלובלי, באם מדובר במציאת חיסון, בייצור פתרונות חדשנים לשטיפת ידיים, שכלול למידה מרחוק ועוד.

3. גישה הולסיטית

 יש צורך בשקיפות בינלאומית, מחקר משותף ולמידת עמיתים. כל מדינה שמצליחה לטפל בנזקי המגיפה צריכה להעביר הלאה את הידע, כדי ששאר מדינות העולם יוכלו לנקוט בצעדים דומים. כמו כן, השיקום חייב להיות רב-מגזרי- אי אפשר להתמקד רק בתחום הבריאות, שעליו רוב הפוקוס, אלא יש הכרח גם לחשוב על פתרונות לשיקום הכלכלה, החינוך, מיגור הרעב ועוד- בכדי שמדינות העולם המתפתח יוכלו להתאושש.

לסיכום

בעידן הפנדמי של ימינו הפוקוס הוא על מיגור המגיפה, ורוב המשאבים מוסטים לטובת הפן הבריאותי. כל מדינות העולם מכונסות תחילה בעצמן: מנסות להילחם בנגיף, ולדאוג לרווחת התושבים. לכן יש הפחתה במתן סיוע חיצוני בינלאומי ובסחר בינלאומי. ההפסקה בשיתוף פעולה בינלאומי גורם ויגרום בעתיד להשלכות ההרסניות במדינות העולם המתפתח, שמלכתחילה היו במצב חלש יותר. ונשאלת השאלה, איך ייראה העתיד שאחרי קורונה במדינות אלו? 

הצגנו שתי הנחות במאמר, ניתן לשייך אותן לגישה פסימית וגישה אופטימית. 

הגישה הפסימית מתארת מצב דיסטופי בו ההשפעות של המגפה יעמיקו את העוני, יגרמו לקריסת כלכלות, ולאי-ביטחון תזונתי במדינות אלה. המדינות המתפתחות יתקשו מאוד לקום מהמשבר ללא סיוע חיצוני, ואי-השוויון העולמי רק יגדל ויעמיק.

בגישה האופטימית, יש הסבורים כי המשבר מהווה הזדמנות למדינות המתפתחות לייצר מנגנוניים פנימיים, וליצור רשת ביטחון שתקום ברמה המדינית על ידי התושבים ועבור התושבים.  גורמים רבים  בעולם הפיתוח והסיוע ההומניטרי מאמינים כי יש צורך להפר את התלות של העולם המתפתח בעולם המפותח, ולתת למדינות המתפתחות לצמוח ולשקם את עצמן מתוך ההריסות. 

מגיפת הקורונה מדגישה כי יש הכרח בחיזוק תשתיות מקומיות, הבאת פתרונות טכנולוגיים חדשניים, וגם שקיפות, שיתוף ידע, ולמידת עמיתים הם קריטיים להתאוששות ולצמיחה. כמו כל מצב מורכב, אפשר להתבונן על כך בפרספקטיבה הוליסטית שמעבר לאופטימי ופסימי. 

פרספקטיבה המבינה שלמדינות המפותחות, השפעה קריטית על הנעשה במדינות המתפתחות ואחריות גלובאלית לדאוג לרווחה, להכרה בנזקים ולפעילות לפתרון שלהם, בדיוק כפי שיעד מס’ 17 מתוך יעדי הפיתוח מדגיש: אחריות לשותפות למען היעדים. זה של כולנו, באחריותנו כאזרחי העולם, כעסקים וכמדינות, להשכיל, לחנך את עצמנו, להכיר במצב ולפעול לשינוי שלו – יחד. 

תודה אישית לכל השותפים שאפשרו מגוון קולות ואת הוצאת המאמר לאור:

דורין תורג’מן- מנהלת אופרציה בארגון נאלא. 

פרופ’ צבי בנטואיץ’ רופא, אימינולוג,  ומייסד ארגון נאלא

מזל רנפורד- יועצת בכירה לפיתוח בינלאומי International Council of women

חגית פרויד- סמנכ”לית תוכנית פירס לחדשנות גלובלית.

ד”ר רעות ברק וויקס ראשת תוכנית גלוקאל לפיתוח בינלאומי באוניברסיטה העברית בירושלים.

יוסף ג’ליל- יועץ בפיתוח בינלאומי, בעבר רכז איזורי בעמותת Fair Planet ומנהל מדינה IsraAID 

תמר דרסלר- מייסדת עמותת Humans for Humans ופרוייקט Imagine,  עיתונאית ומומחית בסיוע הומינטארי. 

עינב לוי-מנהל בית הספר הישראלי לסיוע הומניטרי, חבר דירקטריון בארגון  נאלא.