כותבת: יעל גיני עורך: אור כצמן
רק בשנת 1972, בוועידה של האומות המאוחדות בשטוקהולם, הוסכם בפעם הראשונה כי לפעולות האדם יש השפעה על הטבע ויש להכין תוכניות לשמירה על הסביבה מפעילות זו – בוועידה נוסחו קווי המתאר הכלליים להסכמים בין מדינות בנושא זיהום אוויר ודומיו. השפעת האדם על הטבע הייתה אמרה משמעותית שכן עד אז התפיסה השולטת הייתה שהטבע הוא נצחי ואינסופי.
לראייה ב-1971 היה בעולם רק משרד ממשלתי אחד שעסק בענייני הסביבה, ואילו ב-1972 נוספו אליו שמונה משרדים נוספים. עד סוף העשור הוקמו עוד כ-20 משרדים לענייני סביבה בממשלות העולם.
בעקבות וועידת שטוקהולם וועידת ריו שבאה בעקבותיה (1992) מדענים הגדירו תקופה חדשה בהיסטוריה של כדור הארץ: ״האנתרופוקן״ – התקופה בה השפעת האדם על כדור הארץ מאפילה על כל ההשפעות האחרות עליו. ואכן בעולם כזה, הימנעות מהתמודדות עם בעיות סביבתיות כבר אינה עומדת על הפרק.
אבל אותה התמודדות הולידה באופן טבעי שתי פרדיגמות בעייתיות. בדומה למצב בו 2 ילדים לא מסתדרים יחד בשולחן בית הספר, האפשרות הראשונה היא להגביל את הפעילות שלהם והשנייה היא להפריד ביניהם. והנה נכון להיום 2 פרדיגמות אלו מלוות היום את רוב הפתרונות בנושאי סביבה:
1. הגבלת פעילות האדם.
2. יצירת הפרדה מוחלטת בין האדם והטבע.
הפרדיגמה הראשונה, הגבלת פעילות האדם, היא ברורה ובאה לידי ביטוי ברגולציות שונות כגון: מיסוי פליטות פחמן, המזהם משלם, מס הטמנת פסולת ועוד ועוד. התנהלות זו כה מוטמעת שכל אלו הפכו ל״הוצאות מוכרות״ של חברות וסיכונים כלכליים שיש לתת את הדעתם עליהם, ללא שום קשר להשלכות ההרסניות והבלתי הפיכות על הטבע. ומכאן כל מיני דו״חות ESG ודירוגים למיניהם המפורסמים קבל עם ועדה כאשר אנו ממש נקראים לדגל למחוא כפיים ולהריע למי שלא הרס או פגע בטבע – כאלו משתמע מכך שפעילות הפוגעת בטבע היא סטנדרט של כל חברה עסקית או פעילות כלכלית.
הפרדיגמה השנייה, נשמעת לכאורה כפתרון הגיוני אך לאחרונה התפרסם מאמר מרתק בשם ״החיות הן האויב שלנו״ מאת אלירן רז שהאיר את עיניי. המאמר סוקר את הקונפליקטים שנוצרו בין פעילי סביבה מערביים לבין אוכלוסיות ילידים באמזונס. המאמר מדבר על מצבו העגום של האמזונס נוכח ניצול ע״י תאגידים לצורך תעשיית בקר, עצים, חקלאות, ועוד. אך מתוך המאמר עולה כי לשיטתו של המערב, הגנה על האמזונס היא הגנה מפני האדם בכלל – כלומר דרישה מוחלטת להפסיק כל פעילות אנושית בתחום האמזונס כולל פעילות ילידית. שיטה זו מוכרת לנו מהפארקים הלאומיים באוסטרליה, ארה״ב ועוד מדינות רבות בעולם. מתחמי טבע אינסופיים שבהם מותר אמנם לטייל ולצלם אך אסור לצוד, לדוג, לגור, לגדל גידולים חקלאיים בקנה מידה מסחרי, ועוד.
מאבקים רבים של אוכלוסיות הילידים הולידו את האפשרות להניח רק להם להתגורר שם תחת מגבלות מסוימות ובכללן צייד. כאשר מנגד בצדו השני של האמזונס ניתנים תמריצים כלכליים למגדלי בקר וחקלאיים בתמורה לכך שהם ימנעו מכריתת עצים.
כך או כך פרקטיקה זו נובעת מתפיסה סביבתנית שאינה תופסת את הכלכלה והטבע כמכלול הוליסטי. אלא מסתכלת על הטבע במבט חיצוני שמקורו בעמדת שליטה וניהול. בין שהאדם רשאי לנצל את הטבע כאוות נפשו, כפי שגורסת החשיבה הכלכלית הממוקדת במיצוי משאבים, ובין שמוטלת על האדם החובה לנהל אותו באופן ״בר קיימא״ ע״י יצירת איים מגודרים של טבע פראי בו יד אדם לא נוגעת.
הביטוי הקיצוני עוד יותר של פרדיגמה זו, הרווחת היום בתנועה הסביבתית, היא לצמצם אפילו את הילודה. כלומר היות והאדם אינו מצליח להגביל את פעילותו מוטב אולי בכלל להגביל את נוכחותו. הבעיה בתפיסה זו היא שעולם בו הסביבה אינה מושפעת ממעשי האדם אינו אפשרי. בני האדם זקוקים לסביבה עשירה ויציבה כדי שזו תוכל לאפשר את המשך הפיתוח האנושי, ובמקביל הם זקוקים גם לדפוס פיתוח שיכיל את הצורך הזה.
מתפיסות אלו עולות שתי תובונות; האחת, היא כי האדם הוא יצור חברתי כלכלי, והנטייה הטבעית שלו היא להתסכל על הטבע כמשאב, והשנייה היא כי האדם והטבע פועלים כמערכת אחת שלא ניתנת להפרדה.
ה SDGs, ובשמם העברי היעדים לפיתוח בר קיימא מנסים לתת מענה לשתי תפיסות אלו בכך שהם מסתכלים על המערכת הכלכלית- חברתית – סביבתית בצורה הוליסטית- כמערכת אחת שלא ניתנת להפרדה. כלומר אין כאן ציפייה מהאדם שלפתע הוא יפסיק את הפעילות הכלכלית שלו וישים בראש מעייניו את הסביבה/ חברה. יחד עם זאת היעדים כן דורשים איזון חוזר של מערכת האדם – חברה- סביבה, דרך הגבלה של הפעילות הכלכלית של האדם מתוקף היותה שפעילות זו מבוססת ותלויה בשגשוג של החברה והסביבה עצמן.
זו גם אינה מערכת של ענישה אלא מערכת של לקיחת אחריות. מתוך הבנה כי באופן זה, השמירה המכוונת של האדם על הטבע ועל החברה מזינים את הפעילות הכלכלית. אחריות היא אחריות להצטמצם על מנת שלא לכלות את המשאבים המזינים אותנו ואת הפעילות הכלכלית. היות וכרגע אנו עסוקים בלגדוע את הענף עליו אנו חיים.
יחד עם זאת גם בפעילות זו אנו מזהים סוג של יחסי ניהול ושליטה של האדם על הטבע והדרישה להצטמצם, אומנם מאוד הגיונית והכרחית, אך היא גם פוגעת באינרציית הצמיחה של פעילויות כלכליות. מתוך תקווה שנצליח בסופו של דבר להתאזן, השלב הבא אחרי ה SDGs יהיה סוג של אימוץ הכוח של צמיחה אינסופית לטובת הטבע. כך שההצלחה הכלכלית תתפרש כהצלחה של הטבע והאינטרסים של האדם והחברה. לא רק שלא ״יתחרו זה בזה״ אלא להפך, שישתלבו זה בזה.האדם לא ישלוט בטבע אלא יעבוד בשבילו ולהפך.
לתפיסה הכמעט אוטופית הזו קוראים ״REGENERATIVE CAPITALISM״ – גם מבלי לקרוא את כל 118 העמודים של המאמר המצורף, תזה זו מבוססת על אמת פשוטה אחת, אין באפשרותינו לקלקל את הטבע שאמור לכלכל אותנו – לעומת זאת כשאנחנו מיטיבים עם הטבע, הטבע מיטיב עמנו, והיות ויש בכוחנו לבנות מערכות מורכבות הרי שאם יהיו אלה מערכות מיטיבות ומסונכרנות עם מערכות אקולוגיות – הטבע, האדם והחברה ירוויח כולם.
אבל אין צורך לחכות עם זה. ישנה חשיבות כבר היום, ובמיוחד לאור המצב הקשה שהגענו אליו, שחברות לא יעסקו רק במזעור נזקים כגון: צמצום פליטות וטביעות רגל אקולוגיות אלא יערכו טרנספורמציה לפעילות שלהם במטרה לעסוק בפיתוח של מיטיב של משאבי הטבע. במילים אחרות: פיתוח בר קיימה. מי מצטרף אלינו למהפכה?
מקורות:
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000714670
